הטיסה

המסע יותר נכון. מעל 24 שעות בדרך. בדרך לשדה שרה לי "אני פנתרה, אני ערה כולם ישנים, הם אומרים שאני מוזרה, אני אומרת שהם רגילים". לא פשוט בלשון המעטה. גם אחרי שישנתי לילה עדיין אין לי כוח לכתוב איך היה. יצאנו מהבית ב3 לפנות בוקר. ברגע שנפטרנו מהררי המזוודות שלנו כבר הרגשנו טוב יותר. הטיסה עברה יחסית בנעימים. אין יותר מידי לספר, רק שילד שהרגלנו להרדם באוטו לא ירדם במטוס. אז לא ישנתי דקה. בין הנקה להנקה להנחה בעריסה. לסרט לסיבוב מטוס לאוכל של מטוס, 10 שעות שילד 1 לא ישן בהם כלל, ואני אחריו. האיש נרדם לפרקים וכמה שהתחשק לי להעיר אותו ככה הבנתי שעדיף שלאחד מאיתנו יהיה אנרגיה. חצי שעה לנחיתה ילד 1 מתחיל להשתגע ממש. האוזניים כואבות, ילד 2 מחובר אלי כדי שלא לא יכאב וילד 1 משתגע. צורח בוכה ומנסה לצאת מהחגורה, עד שנרדם. בנחיתה הטלפונים של כמה מהנוסעים מתחילים לחזור לקליטה ואני שומעת את צלילי האפליקציה של פיקוד העורף. הדיילת לא מבינה על מה אני מדברת, ואני חושבת שהשתגעתי עד שהבינו שאכן היו אזעקות במרכז. כל כך שמחה להשאיר את זה בארץ מאחור. מעניין כמה זמן יקח לי להשתחרר מזה.

ילד 1 ישן כל כך חזק שאת כל האימיגריישן הוא פספס. לוגיסטיקה של דרכונים, מזוודות, מכס, בידוק בטחוני נוסף ואנחנו ממתינים לטיסה לקוסטה ריקה. נראה לי שצלחנו את זה בשלום, בניגוד לאריזות הפעם לא חשבתי על להתגרש. בטיסה הזו כבר קרסתי. אני מצוננת, משתעלת, האף סתום השפתיים יבשות ואני כל כך עייפה. כולנו מסתבר, כי בשלב כלשהו כולנו ישנו. ממש פחדתי מהג'ט לג אבל כנראה שההתרגשות ניצחה. כשנחתנו התעוררנו, מתרגשים מהפורה וידה הנצעקת מכל מקום. האיש לא מפסיק לדבר שוב ואני תוהה מאיפה האנרגיות. הוא אומר שזה כמו חמור שעובד קשה עד שפשוט נשבר. באיסוף המזוודות מחכים סבלים המציעים לאסוף במקומך את הכבודה. אחרי שבניו יורק שילמנו 6$ רק על העגלה, היה נראה לנו הגיוני לשלם 10 ושמישהו גם ירים את המזוודות עבורנו. העמסנו את עצמנו על ואן, מונית אדומה, היה לילד 1 חשוב לומר, שיכיל אותנו ונסענו אל הלילה. יש משהו ממש מרגש בלהגיע כשחשוך. במילא אני אבודה ואין לי מושג מה יש סביבי אז מה זה חשוב אם רואים. התפרקנו לתוך דירת באיירביאנדבי ששכרנו. לקח נוסף מהמסע הקודם. מקלחות לכולם ואשכרה ישנו לילה. מקווה שניצחנו את הג'ט לג.

הבוקר זוחל לו לתוך החדר. מיטת הקינג שהיא הסטנדרט פה מחבקת אותי עם כל הבנים שלי. וכשאני קמה ומרימה ראש להציץ בחלון אני רואה את הג'ונגל. הרים מכוסים צמחייה ירוקה, עטופים בענני צמר גפן של העונה הגשומה. הכל נראה כמו אבק שרק מחכה שנעשה לו פו ונגלה לאן יוביל אותנו הפרק הזה בסיפור שלנו. בנתיים אנשים מתחילים להדהד לי את המחשבות שלי בתגובות שלהם. איזה אומץ, איזה פחד, הלוואי עלי, נתראה בקרוב... ואני חושבת האם כדברי נועה קילה אני באמת מוזרה והם רגילים. יש גם רגעים קשים. רצונות מתנגשים. אני חולה, רוצה להישאר בבית. האיש רוצה לטרוף את העולם. ילד 1 רוצה לאכול ממתקים ולראות טלוויזיה וילד 2 רוצה לינוק. אני מנסה לתמרן בין הרצונות של כולם וגוררת את עצמי החוצה. זה גורר רק התנגדויות ואף אחד לא מרוצה. חייבת ללמוד להקשיב לעצמי יותר. אני יודעת הכי טוב. אבל גם יש בו את הצניעות לחשוב שאולי פספסתי משהו. בקיצור, אני מושלמת, לא מבינה איך הוא לא מבין את זה. כדאי לו להגיד שאני צודקת ויפה. הערב מעיב על הכל. אני מנסה להזכיר לעצמי שיום אחד לא אומר כלום וזה מאוד קשה. כי אני תוהה אם זו הדינמיקה שלנו לנצח. שאני לא רוצה לריב ולהתווכח אז מוותרת ועושה בלי חשק וזה מוציא את הרוח לכל המפרשים של כולם. איכשהו הצלחנו להוציא אותנו. ילד 2 המשך לישון וילד 1 אפילו הלך ברגל. עד שלא רצה ללכת יותר כי טען שאני מזיזה אותו יותר מידי. אין ברירה כי הוא לא שם לב לאן הולך וכמעט נדרס. טוב אולי לא כמעט אבל מספיק קרוב בשביל שאני לא אאפשר את זה. המסעדה שהאיש הזרים אליה סגורה ואנחנו כולנו המומים והלומים חוזרים לדירה לקחת אוטו. האיש כבר עצבני מרעב ואני מתוך אפיפות הנזלת מכוונת אותנו למקום אחר. שהוא לא רוצה. בנתיים ילד 1 נרדם באוטו. ילד 2 מתעורר. בקיצור, שמח. הגשם לא מפסיק לרדת, וזה יותר מגשם טרופי. מסתבר שזה הדהוד של סערה שלא נראה כמוה בנובמבר כבר שנים. בחוף ביטלו את הלימודים כי לא ניתן להגיע לבית הספר ולא חושבת שראיתי את השמש מאז שהגענו. מצד שני עבר רק יום אחד. הערב נגמר בפיצה באוטו וקניות למחר בסופר. קניתי בייקון לבוקר, מקווה שישפר את המצב... מחר יום חדש כמאמר המשפט הידוע. נמשיך את המסע עם הסידורים הנדרשים.