עכשיו זה הגאות

עכשיו זה הגאות. ואנחנו צריכים להתרגל לעכשיו. התעוררנו בבוקר בבית, בשעה סבירה אחרי שכשהגענו חזרה, עשינו מסיבת טוסט ב 1 בלילה. הבוקר התחיל בתכונה רבה. ילד 1 כל כך מוכן ללכת לגן, לשחק עם חברים. ברור שיהיה קשה, מחסום השפה בנוסף לכל השתלבות חברתית רגילה. פשוט אחרי יומיים שלושה, שבועיים שלושה, של סידורים וקצב גבוה עם אבא ואמא שגם הם על הקצה ובלחץ, כל מה שהוא רוצה זה קצת להתפרק ולרוץ. הוא הלך כל כך בשמחה. אפילו לא קראו לנו לקחת אותו. ומפה לשם, היו לנו 4 שעות ללא. אפילו הספקתי להתגעגע. הספקתי גם לעשות כביסה, כלים, להניק, להרדים, לסדר את הבית, לפרוק מזוודה, להניק, להרדים, לטגן גריל צ'יז סנדוויץ', לאכול, לרקוד, להניק, להרדים….

ואז ירדנו לקחת אותו, הילד מבסוט, והגננת גם כן. סך הכל יום ראשון מוצלח, הוא ניסה לברוח רק פעם אחת, חיפש את אבא. לקח לו רגע להבין שאנחנו לא שם אחרי שסיים לעוף. אפילו עשה קצת גואש של האות S וזה מדהים שהוא מקדיש לי את זה בלי להבין שזה האות של השם שלי. משם ירדנו ישר לים. יש גאות והאיש ממש רוצה לגלוש. מגיע לו. השמש יצאה, אנחנו יושבים מתחת לעץ קוקוס, ילד 2 מנמנם בחום, ואני כותבת. בגאות. הנה, עוד חלק בפאזל שנראה קצת יותר טוב משדמיינתי אותו. זה עובד. חסר לי אותנטיק שיאפשר לי לשבת קרוב יותר למין, אבל זה לגמרי פתיר. גם מזרן רשת לילד 2 שהיה אצל אמא שלי, ואולי באמת היינו צריכים לא לוותר על עוד מזוודה. אבל באמת שזה זניח לעומת הנחת שאני מרגישה כרגע. לראות את הבנים שלי מרוגשים, ללכת לישון כולם יחד במיטה אחת גדולה. וכל זה בזמן שההתראות מהארץ ממשיכות להגיע ואני בהחלט מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון כרגע. אז ברור שלא הכל ילך חלק תמיד, ולפעמים יהיו רגעים קשים יותר ואין לדעת מתי הם יגיעו. ובכל מקרה, מה שחשוב לי זה לזכור שהכל זמני. להיות בחיוביות, להנות מהעכשיו, לצפות ולא לצפות להפתעות הגדולות כמו הקטנות ביותר. ובעיקר להודות על מה שיש.