בית חדש

אנחנו בבית. וואו איזה בית. הכל מרווח ויש מלא מקום.אין הרבה דברים אבל יש הרבה דברים. זה הגיוני בכלל? האיש לקח את הילדים לסיבוב בוקר, לראות קצת את הסביבה ונשארתי סוף סוף לרגע עם המחשבות שלי. אני מנסה לא לבזבז את הרגעים האלו על גלילה בלתי פוסקת ונכנסת לעשות קקי בנחת. כן, זה מאוד נדיר שיש לי את השקט לעשות קקי. ואני לא יודעת אם הזכרתי את זה קודם אבל יש קקי סטיק! לא יודעת למה זה כל כך משמח אותי. אנחנו רוכשים פה הרבה דברים שיהיו לנו בבית. אמבטיה לילד 2, כוסות נעימות ואפילו נכנס לרשימה מעמד לטאקוס, כן, בדיוק כזה כמו של הפלאפל, רק טיפה קטן יותר. נראה לי שהתזונה שלי הולכת להתבסס פה על זה. אני עוד מחפשת איך לאזן, כי הנקה או לא, 3 חודשים אחרי לידה או לא, אני מרגישה כבדה. והבגד ים כבר לא חמוד עלי למרות ש… אז הגיע הזמן טיפה להתאסף ולראות איך אני משילה קצת עודפים. ממש כמו שהיינו צריכים לעשות עם המזוודות. עכשיו כשאנחנו פה אני רואה מה מיותר (נעלי ספורט וסוויטשירטים) ומה חבל שויתרתי עליו (תיק גב כיפי, חולצות מכופתרות קלילות, כרית ראש לילד 2, אביזרי אמבטיה… והרשימה עוד גדולה) אני משתדלת להגיד לעצמי שהכל זניח, יש לנו מה שצריך ומה שחסר נרכוש. המצב הכלכלי שלנו לכל מי ששאל, מאפשר לנו להיות מאוזנים לחודשיים הקרובים. זה לא נעים לי להוציא כסף על דברים שהייתי יכולה להביא, אבל הגענו ללימיט של משקל שאחריו אמרנו די.

ואנחנו פה. אז נתמודד עם מה שיש. וגם עם הדרך הביתה, 7 נחלים. 7 דקות בדיוק. זה לא כזה נורא. ותכף גם תגמר העונה הרטובה, הנה יוצאת כבר השמש, ויהיה פחות בוץ. למרות שעכשיו כשאני יושבת במרפסת אני שומעת את הנחל גועש וזה נעים. זה לא הגלים של הים, והאיש קצת מבועס מזה, אבל או שהוא יתרגל או שנעבור, הכל ממש אפשרי פה. רק בוא נפסיק לטחון את זה, יש לנו לפחות חודש ללא תזוזה בבית הזה, אז די. בעיקר אני אומרת את זה לאיש שהחליט אתמול לספר לי את כל השתלשלות העניינים של ההחלטה לקחת את הבית הזה, כולל ציטוטי הודעות שאני (!) כתבתי. וכששאלתי אותו למה אני אמורה לצפות בסיפור, אמר "לא, אין לי פואנטה…" וביקש שאכניס את זה לבלוג.. אז אנחנו מתרגלים לקולות החדשים, יחד עם שאון הנחל, ציוץ הציפורים קולות שאגת הקופים. שזה משהו בין חתול כועס לאריה. מתרגלים לקולות שאינם התחלה של אזעקה או טילי הטיל. יש פה איזה שיר פופולרי שנשמע באופן חשוד כמו הצליל התראה של פיקוד העורף, מקפיץ אותי כל פעם מחדש שעוברים ליד איזה טנדר עם סאונד מוגזם. אבל שניה לפני שנתרגל לכל הטוב הזה, כולל לשכנים המדהימים שסידרנו לנו כאן, עם ארוחות ערב משותפות וחבר בילט אין לילד 1. קופצים בוויקנד לעיר הגדולה לקבל עוד מנת ציוויליזציה, לתקן את הרכב ובעיקר לחזור עם צידה לחודש שנוכל לא לזוז מפה.