בית

הגענו לבית החדש. וואו איזה בית. וליטרלי חדש. עוד לא גרו פה לפנינו וזה אומר שצריך לארגן כאן הכללללל. טוב, חוץ מקקי סטיק שזה במזל יש. אבל השכנים טובים בעיני. הגענו, ליוו אותנו עד הבית מהכביש הראשי, אם אפשר לקרוא לו ראשי בכלל. וכן, ספרנו בדרך 7 נחלים. אני עם כל הלידה שלי מטיולי ג'יפים, עם בן 3 חודשים שבדיוק נרדם על הציצי, יושבת מאחורה עם ילד 1 שמתלהב בטירוף מכל דבר, בטיול שטח מאתגר, סופרת 7 נחלים ונקרעת מצחוק. "אמא למה את צוחקת?" "אם אני לא אצחק אני אבכה!" הגענו בשלום יחסי. נראה לי לפחות. מקווה שגם האוטו. וקיבלנו קבלת פנים נהדרת בדמות ארוחת ערב שהם בישלו ובקבוק יין שאנחנו הבאנו. ילד 1 מרוצה, ילד 2 מרוצה, האיש מרוצה ואני מרוצה. נכנסנו לישון גמורים ומרוב התרגשות התחלתי לסדר את הבית. קרסתי למיטה אחרי דקה או שתיים כאלה, תמיד יש את מחר.

והמחר הגיע, סריקה נוספת של הדירה ויש לנו רשימת קניות של דברים הכרחיים נוספים, שטיח רגליים לכניסה, מתלה מעילים ותיקים , קעריות קורנפלקס כוסות קפה. את המכונה האיש כבר קנה בוולמארט. התכנית להיום לעשות סידורים. לבדוק את הגלגל שירד לו האויר בנסיעה אל הבית במעלה ההר. כן, הזהירו אותנו שצריך פה 4*4 אבל קצת גיחכנו על זה. 7 נחלים, בסדר, אבל אחרי השבועיים גשם שירד פה צריך קצת לסדר את השביל מחדש. בדרך למטה כבר היה נראה יותר טוב. נלמד להתרגל גם לזה. בדרך לסידורים עוצרים בחוף. את ילד 1 לא ראיתי כל כך רגוע כבר מלא זמן. הוא יכול במשך רע שעה לעקוב אחרי סרטן, לבחון את עומק המים בנחל, לרוץ על החוף בשפל. ואבא שלו איתו. פתאום אין פה ממה להיזהר, אין מה שאסור להרוס, רמת הסטרס ירדה פלאים. יורדות לי דמעות אושר והקלה והתרגשות. תחושה שאני זוכרת מהפעם הראשונה שהלכתי בפלאייה במידברן לבד. תחושה שהגעתי הביתה. למקום בו אני מרגישה מאוד אני. עם 7 ק"ג יותר, ועוד יחסית לכל הכתוביות שגולשות פה, אבל אני. עוד נלמד איך להוריד את ילד 2 מהמנשא בלי שיתעורר.