קפיצה קטנה

קופצים בוויקנד אמרתי? וואחד קפיצה. אנחנו חומר טלוויזיוני טוב. היינו מצליחים במירוץ למיליון. שני ילדים ישנים באוטו. יוצאים ב 1וחצי בלילה לתפוס מעבורת. הילדים ישנים באוטו, אני מתחילה להתנמנם. מגיעים, חצי שעה לפני הזמן רק כדי לגלות שער סגור. כיוונתי אותנו למעבורת לא נכונה. חצי שעה נסיעה מיותרת וחצי שעה חזרה, הגעה ב 4:00 שזה בול הזמן של המעבורת. אנחנו מסתובבים אחורה וילד 2 מתעורר. אני דוחפת לו בקבוק שהכנתי מבעוד מועד, האיש לוחץ על הגז, אני מכוונת אותו בסיבובים, בקטעי כביש ישרים שהוא יכול לעקוף משאית ואנחנו מגיעים ב3:54. פותחים עבורנו את השער ואנחנו מספיקים. רכב אחד לפני הרכב האחרון, שהוא המשאית שעקפנו בדרך…

אנחנו גמורים לגמרי אבל עוד נוסעים להשאיר את האוטו במוסך לתיקונים. זה הרגעים הקשים ביותר, האיש עסוק בסידורים ואני עם שני הילדים. כשילד 2 ישן זה עוד בסדר אבל מאוד קשה לי להשתלט על ילד 1 כשהוא משועמם. הוא מסתובב בין המכוניות ומשחק איתי מחבואים כשאני על סף התקף חרדה כשאני לא מוצאת אותו. כשהאיש מסיים ואני צריכה להזמין אובר, זה כבר נהיה כמעט בלתי נסבל. אנחנו על הקצה, עולים על מונית של שעה, לקומפלקס המפנק שלקחנו. מגיעים לדירה לא מוכנה אז צריכים להעביר זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. היינו כבר בבריכת כדורים, קיר טיפוס, גן שעשועים, בריכה ואפילו מצאנו מקום אחד פתוח לאכול בו. והשעה רק 10 וחצי. זה זמן למסך. ב12 בערך הדירה מוכנה ויחסית לקומפלקס היא מאכזבת. האיש רוצה לעבור כי חסר כרית והמיטה לא נוחה והכל פה קטן וצפוף. כנראה בהשוואה למה שיש לנו בחוףזה עוד יותר קשה. אחרי התאוששות קלה אנחנו מחליטים ללכת לשוק לבזבז קצת כסף.

השוק העתיק של סן חוזה נקרא 1880 כי, נחשו למה? הוא שם מ 1880. הכל מקסים ואני מרוצה עד ששוב מאבדת קשר עין עם ילד 1, הדוכן דגים ליד המקום שבחרנו לאכול בו לא טרי ושיא השיאים, המאבטחים ניגשים אלי ומתריעים שאני צריכה לכסות את השרשראות שלי. אני מתחילה להרגיש סגורה וחנוקה. אחרי שתי דקות הם ניגשים אלינו שוב עם שקית נייר ומבקשים שאסיר אותן. כנראה מישהו התחיל להסתובב סביבנו עם מבט מחשיד ואני, מה אני חשדניסטית? כל ההנאה שלי התפוגגה ורק רציתי לעוף משם.

כן, שוב לומדים שהעיר פחות בשבילנו. הפומו שהיה לי כל השוק הזה נראה כל כך לא משמעותי עכשיו, והטעם של האמפנדה מהחור בקיר שלקחנו עוד יושב לי בגרון. אני כבר מתגעגעת לחוף, היה שם כיף ומבטיח. כאילו החיים הכינו אותי לרגע הזה בדיוק. בין להכיר את הפוראנר, למיקי מיקי כדי לשתות מים. נכנסתי סוף סוף למים בפעם הראשונה, וזו פשוט תחושה של קטיפה שעוטפת אותי או סדיני סאטן איכותיים. יש פה תחושה שונה. מקבלת, מחבקת, קהילתית שאני עוד מאמינה שאלמד להכיר יותר. אבל משהו בי מאפשר לי להיות אני, אולי כי הגעתי מוכנה יותר, אולי כי אני מרגישה אני יותר. אז יום אחרון בעיר, מחר נטיס את עצמנו חזרה לשם, הביתה. לא לפני שנרגיע את הפומו שלי על מוזיאון הילדים.