הופכים את התקיעות להזדמנות

יום ראשון היום ואנחנו עוד לא חזרה בחוף. הזמן פה מתנהל אחרת, פורה וידה וזה. אמרו לנו להכין את עצמנו ליום שני. אז התוכניות משתנות וצריך להיות גמישים. והתבאסנו נורא שצריך להישאר בעיר עוד יום במיוחד אחרי החוויות של אתמול, שנראות לי כאילו הם מלפני שבועיים. ומה נעשה ואין לנו אוטו וקשה להתנייד ככה, מרגישים שאין לנו רגליים. ואז הבנו, אם הבעיה היא שאין לנו אוטו ושאנחנו לא רוצים להיות בעיר, בוא נשכור אוטו ונצא מחוץ לעיר. וכך היה. אני עכשיו במיטה, השעה 4 לפנות בוקר ואני ערה כבר שעה. הגשם דופק על גג הסנטף המקומי והולם בקצב מטורף. כבר נהיה מעבר לקצב הפנימי. גורם לי לשקול מחדש את כל ההחלטה הזו כי פשוט לא הפסיק לרדת מהרגע שעזבנו את העיר. כאילו סוף סוף הצלחתי לנשום רגע אז לא, בואי אתגר אחר לשחק איתו עכשיו.

נסענו להר געש, משלל המסלולים שחפרתי עליהם וחיפשתי המלצות, מצאנו משהו על הדרך, האיש רצה לעלות הכי גבוה ולכן גם נסענו בדרך הכי ארוכה. מטפסים בעליה ומנמנמים בספסל האחורי, מעולם לא אהבתי לשבת שם. גם לא שזה היה של המגניבים וגם לא כשאני נדחקת בין כיסא תינוק לילד בן 5 שחייב את כל המרחב שלו. מגיעים לכניסה לאתר, צריך להזמין כרטיסים מראש, זזים הצידה להתחבר לוויפי שהם נותנים, יחד עם עוד איזה 7 רכבים שעשו את אותה הטעות. אחרי חצי שעה מצליחים לרכוש ונכנסים, לא לפני שגובים מאיתנו עוד כסף על החניה (אז לא הבנתי על מה שילמנו ..) מצליחים להתארגן בתוך האוטו עם מעילי גשם ובהחלטה של רגע, תוך כדי הסחת דעת של ילד 1 מהבובות הנמכרות במחיר מופקע בחנות המזכרות, קנינו גם פונצ'ו לכל אחד. מתחילים לעלות את 600 המטרים שעל פניו, יכל להיות מסלול מושלם למשפחה עצלנית כמונו. זה לוקח שעות עם הילד הסקרן והחושי שלנו שעוצר תחת כל עץ רענן וליד כל זרימה של מים. כשמגיעים לפסגה לא נותר מה לעשות מלבד לצחוק. כי אם אנחנו הולכים בתוך ענן גשם, באיזה עולם הלוע שלו לא יהיה מלא עננים גם כן?

המשכנו אל עבר הבקתה ששכרנו ללילה. אם הרפתקאה אז עד הסוף. אני ממשיכה להיטלטל במושב האחורי כי ילד 2 החליט לקפוץ גדילה דווקא עכשיו. ממש רגע לפני החושך הגענו. מתפתלים בתוך הג'ונגל, כמויות של מים בכל מקום, מלמטה מלמעלה ועלינו. נכנסו מיד לג'קוזי המפנק, בשבילו נסענו עד כאן. והאמת, היה שווה. איזה חור בג'ונגל, בבקתת עץ עם חלונות ענקיים שאפשר לצייר על טיפות המים מהחום השורר בפנים… אם לא קולות הנטפליקס ילדים הבוקעים מהמכשיר וצעקות התינוק הלא נינוח, זה היה יכול להיות אפילו רומנטי. אחרי לילה קריר במיוחד שבו הגשם לא הפסיק לרגע כאמור, אנחנו מתעוררים לבוקר אפרורי שלא ממש מזמין לטייל המפלים של האזור, עושים לנו ארוחת בוקר מהירה ומחליטים לנצל את שארית היום לוולמארט. מקווים שהאוטו יהיה מוכן עד סוף היום ונוכל לרדת חזרה לחוף.