הילד בן 5

קמתי בבוקר ויש לי ילד בן חמש. נכון שאומרים שהזמן עובר מהר? אז לי הוא לא עובר מהר. כל יום הוא יום מלא וכל שבוע וחודש. בטח שלא כאמא. היה לי לא פשוט להיות אמא פתאום. וכל יום הוא יום. ועדיין, לא הגיוני שאני אמא כבר 5 שנים. אני עוד מתרגלת לטייטל. הוא לא הרגיש לי שיושב עלי בול. ואז פתאום אני כבר אמא לשניים, משאירה אחד עם אבא ויוצאת להרצאה עם השני. מקשיבה, מלטפת, מתרגלת וקופצת. מרדימה, בקלילות יחסית ומניחה גם כן. ואמא אחרת, מסתכלת עלי מהצד ואומרת - "זה נראה כאילו זה החמישי שלך כבר, את עושה את זה בכזו קלילות. מה הסוד שלך?" אני מסתכלת במבוכה ועונה לה שאני באמת לא יודעת. שזה אולי רק נראה כזה קליל אבל אני לא זוכרת את עצמי קלילה כבר הרבה זמן. וקלילות זה הרי אחד הערכים שרציתי במסע הזה. אז בקלילות, גם אחרי שבועיים בודדים פה, אנחנו מרימים יום הולדת חמש לילד 1. מוזמנים - יש. מזל שבחרנו לגור פה. יש לפחות חבר וחצי שבטוח יבואו. ועדיין חוששים מהקיץ של אביה. קישוטים - יש. עלינו לעיר, אחרי שקרעתי את ילד 1 ממני והשארתי בגן, כדי שנוכל לעשות קניות בשקט. הוא לא הסכים להישאר לבד, ואני הרגשתי שאני שולחת אותו אל הנורא מכל. בחיים לא בכיתי כשהשארתי אותו במסגרת. תמיד יש פעם ראשונה. איך אני יכולה להשאיר אותו ככה בוכה וצורח. איך אני משאירה אותו ללא אדם מבוגר שמבין אותו. נשנושים - יש. הצלחנו בסופר השלישי למצוא עוגה מספיק מפנקת ומנחמת בטעם סביר, בדיוק בצבעים שילד 1 אוהב וישמח אותו. זה היה מעצבן, אבל כמו כמעט כל דבר פה, גוגל טרנסלייט הוא חבר. מתנות - יש. קנינו לו בוגי. יאללה ילד, תתחיל את קריירת הגלישה שלך כבר מעכשיו. אין לך ברירה. לוקיישן - יש. מצאנו את החוף שבו נהוג לעשות ימי הולדת. אבל הגאות בדיוק בצהרים היום, ואולי ירד גשם, ומה נעשה עכשיו? נזמין לפה? איך יגיעו כל המוזמנים? אולי זה יגרום לקיץ של אביה להתגשם? בירות להורים - יש. בכל זאת גם אנחנו רוצים לעשות פה חברים.

הצלחנו להתארגן בזמן, למרות שהאיש שוב התרגז שאנחנו עושים מקסימום במינימום ומגיעים לרגע האחרון. אספתי את ילד אחד למרות שנרדם בגן בצורה מפתיעה והגענו לחוף לנפח בלונים אחרונים. הילד בעננים. יש פיניאטה תלויה, יש בלונים וקישוטים, ותאמינו או לא, הגיעו גם חברים. כן, ברבים. אנחנו שבועיים פה ואיכשהו הצלחנו לאסוף כמה אנשים שכבר אכפת להם מאיתנו. ובואו, בילוי של יומולדת אחה"צ זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.

וזה בסוף היה קליל, וכיף, ומלא בשמחה. ותוך כדי הנקתי, הרדמתי, הקשבתי וליטפתי. והרגשתי שהטייטל הזה "אמא" יושב עלי קצת טוב יותר. הנה, גם כשאנחנו הולכים באמצע הלילה למרפאה, כי משהו עקץ את ילד 1 באצבע בבוקר והיא התנפחה, אני זו שהחזקתי אותו כשנתנו לו זריקה בטוסיק והוא צעק "אייי אממממאאאאאאאא" וזה הרגיש לי מאוד אני. אז אולי האמא הזו שאחרי כמה דקות אמרה "הבנתי מה זה, זה הווייב של 'לא אכפת לי איך זה נראה' שאת משדרת" אולי היא צודקת. ואולי לא כזה אכפת לי איך זה נראה, העיקר שיהיה לי נעים. ואם לי נעים, אז גם לילדים שלי נעים. לזה בן ה 5, ולזה בן ה 4 חודשים.