מתרגלים

יהונתן בלילה בוכה שרוצה חזרה לבית האמיתי בשבי ציון. אני יודעת שזה כי קשה לו ובסך הכל הוא נהנה אבל זה לא פשוט. לשבת איתו בגן, לראות מה הוא עובר זה מתסכל. הוא כאילו כבר מספיק גדול בשביל להתמודד אבל זה נהיה קשה יותר. הוא רוצה לשחק, אבל לא מבין. ולפעמים אני ממש מזדהה איתו. אני גם רוצה לשחק, אבל לא תמיד מבינה את החוקים עדיין. למרות שיכולה להגיד שקל לי יותר להיות פשוט אני ולזרום. תזרמי אמא, הוא אומר לי, יהיה בסדר. ואני רוצה להחזיר לו באותה מטבע, תזרום חמוד שלי, יהיה בסדר. אבל אני רק מחבקת, אומרת לו שאני מבינה ולא מבטיחה כלום. גם לנו עוד לא הכל מסתדר, זה לא בדיוק החתיכה המושלמת של הפאזל. אבל אנחנו עובדים על זה שתהיה. לא קל לעבור על ההר, בטח שלא בעונה הגשומה. הכל בוץ ולא מאפשר קפיצה קטנה הביתה. צריך להתארגן על כל מה שרוצים מראש. ולזה לא בטוח שאנחנו רוצים להתרגל. למרות שלהרבה דברים אחרים כבר התרגלתי. חזרנו הביתה ברגל היום. יהונתן ראפא ואני. טל הלך שוב לתקן את האוטו ולא רצינו לחכות לו. הנסיעה הקצרה הזו של 7 דקות לקחה לנו שעה. יש לנו ילד סקרן מאוד ושאוהב בוץ מאוד. כבר אחרי הנחל הראשון הורדנו מכנסיים. את הנעליים כבר השלנו לפני הכניסה לבוץ. הילד בעננים. שר ורוקד בבוץ "בוץ בוץ כל החיים שלי זה בוץ". נכנס לכל שלולית עד הברכיים ומתנקה בנחל הבא. למדנו שהטמפרטורה בגוף מתחילה בקצוות, אז אם חם נורא צריך לקרר ידיים, רגליים ואוזניים. והוא אפילו הקפיד לצנן גם לראפא את הרגליים בכל נחל. ההליכה הזו היא מקלחת יער אמיתית. להרים את הראש, לשים לב לכל גזע ועלה וכל אבן מתחת לרגליים. אחרת אני עלולה ליפול. אין פה קליטה, אז חוץ מלצלם, אין לי באמת סיבה להוציא את הטלפון.

אחרי נחל 7 מתחילה עליה שנגמרת רק בסלון שלנו. הייתי צריכה 3 מקלחות קרות כדי להוריד לי את הצבע האדום מהפנים. לקח כמה שעות אבל החלטנו לרדת לים עם השכנים. שקיעה ראשונה בים ושרואים את השמש. כמה מרגש. כמה צבעים. וההשתקפות בשפל. והאנשים שבאים לשקיעה. סנריו אחר לחלוטין שנראה לי שווה להרחיב עליו בנפרד. אבל אני לא מספיקה. כי רגע שניים ועבר עוד שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה.