חחחחחחם לי

זה היה הסטטוס שלי ב4 ימים האחרונים. האיש היה בעיר לתקן את האוטו ואני עם שני ילדים. על ההסתגלות כבר כתבתי, אבל מהצד השני, אני מסתובבת עם ילד 2 עלי במנשא. אין פה תרבות תינוקות כל כך. כלומר, אין מדרכות לעגלה, אפילו לא כביש. אני כל הזמן עם מנשא שזה אומר שגם כשאני סוף סוף יושבת איפשהו שיש מזגן, אין לי איפה להניח את הילד. אז 4 ימים הוא עלי, ואני בהמתנה לילד 1 שיסיים את הקייטנה ולשכנים שיקחו אותי חזרה למקום שיש בו מזרון או ספה, או הביתה. והזמן פה עובד בקצב אחר. האיש נמרח עוד יום בעיר ואני נמרח לי כבר המוח. אולי באמת הוא צודק ואני צריכה לוותר על המכנסיים הקצרים הצמודים. זה אומר להשקיע קצת בבד מפנק יותר. אבל גם העגלה שתהיה בשלוף, להתרגל לזה קצת יותר. אז מה אם אני לא יורדת מהבית איתה. גם לרדת מהאוטו זה משהו. אז האיש חזר בלילה וכבר זרקתי עלייו לקחת את הילדים לקייטנה. כן גם של השכנים, כי אחרי שסחבו אותי 4 ימים מגיע להם גם פינוק. ילד 2 נרדם לא במנשא ככה שהצלחתי להניח אותו על המיטה, למרות שהיא בלי מצעים כי הייתי צריכה לכבס אותם. וסוף סוף יש לי רגע לעצמי. אמנם ערימות הכביסה כלים בלאגן אוכל מקלחת שיש לעשות פה מאיימות עלי ואני רק רוצה לשכב קצת לנוח. אז אני כותבת, להרגיש שעושה משהו, להוציא את השיט מהמוח. אחרי זה מרגישה קלה יותר. יודעת שזה עובד ככה ולכן ממש משתוקקת להכניס את הסדנאות. יש לי כבר שני מקומות אופציונאלים לקיים אותם. רק צריך עכשיו קהל. האוטו התחמם. ככה פתאום אחרי נחל2 המד טמפרטורה קפץ לשמים ונלחצנו. כיבינו את האוטו. לא לפני שהאיש בודק איתי אם לחצתי על משהו. כן, לחצתי, הדלקתי לי מזגן מאחורה. גם ככה אני תקועה בין שני ילדים וחם לי שוב! דווקא אחרי שסוף סוף נהיה סביל. ואין מזגן ויש ילדים ישנים, כן, גם של השכנים. לרגע עברה בי המחשבה שאולי זה גדול עלי. אולי אני לא בנויה לג'ונגל הזה. כל החום והלחות, הדרכים הלא סלולות. מה אני צריכה את זה. שילד 1 ילמד אנגלית? שתהיה לי עזרה צמודה לילד2? מה היה לי רע בחופשת לידה בארץ? קצת להתכנס, להתחרף, מלשון חורף. ואנחנו שנייה מלהתחמם ממש, ונהיה לנו חם במוח, והכל לחוץ ודחוס בתוך הג'ונגל. ואז אני שואלת -אולי אני אמשיך לעלות ברגל? והוא עונה לי - לא יודע שירה, אני אובד עצות. יש לך אולי עצה בשבילי? ואני כאילו מתאהבת בו מחדש באיש שלי. ואני חושבת, אם להיות תקועה בג'ונגל, אז איתו. כי כשהוא אובד עצות הוא חמוד לאללה. והשאלה היא בכלל לא אם הג'ונגל גדול עלי או לא. זה שאלה של האם נוח לי או לא. ואת מה שלא נוח - מיד לשנות. או לפחות כמה שיותר מהר. ולאיש שלי לא הכי נוח. כלומר, חסר לו. חשבתי שאולי זה קדחת טרופית ויעבור. אבל הוא מתחיל להראות כמוני בפנמה. אולי שום דבר אף פעם לא יהיה לו טוב. אבל כרגע הוא צריך ים. ולא עוזר שהאוטו חצי מושבת. מחר יהיה תור במוסך ונקבל כמה החלטות על הצעדים הבאים. לא ברור אם מה שלא נוח זה המיקום של הבית, המיקום בכפר הזה, המיקום בקוסטה ריקה או בכלל המיקום בחיים. כאמור הבעיות הולכות איתנו, ואם לא נוח לך עם עצמך, המזג אויר הטרופי לא ישנה את זה. פתאום הוא מאיים בלקפל וללכת הביתה. אחרי כל הטררם , זה לא מספיק. ואני מבינה את זה. בכלל לא מתווכחת. הוא מתווכח עם עצמו, חושב שאני נגד, מנסה להסביר, לשכנע ולתרץ. אולי לעצמו. לא שווה להיות על סף החלום. אם עשינו את הצעד, אז עד הסוף. ואני יודעת שאנחנו בווין ווין. גם אם נחזור לארץ, טוב לי גם שם סך הכל. כי עם כל הכבוד לבעיות בג'ונגל, לפחות הן לא כטב"מים מעל הראש. וכרגע, זה גם לא קיים בבית. אבל הבנתי שאני רוצה לתת לחיים האלה הזדמנות אמיתית. ואולי זה לוקח שנה או שנתיים כדי להבין ולא חודש או חודשיים. אני לא רוצה להיטלטל ולהיות לחוצה כלכלית לסגור קצוות מהר כדי להספיק. בא לי את ההרגשה שבאמת ניסיתי ולא לוותר מהר מידי. ככה היה לי גם בפנמה, וככה גם במונטריאול. לא, לא צריך לסבול כדי להבין שלא מתאים. אבל מרגיש לי שצריך לנסות עוד קצת. כן, לשפוך כסף על הבעיה, עד שהבעיה מתחילה להיות כסף. וגם אז, איך אבא שלי אמר - יש לכם גב. ותודה אבא. אני אוהבת אותך. אני יודעת שאתה הקורא הכי נאמן שלי מאז 1983.

נותנת לעצמי להתבוסס, נותנת לאיש להתבוסס ולהחליט איך מתקדמים מפה. גם ילד1 מעדיף לטייל איתנו, אבל ידוע שהסבלנות שלי מספיקה ל4 שעות רצוף איתו. אחרת משתגעת. אלא אם נהיה כולנו רק בחופש כל הזמן. אולי זה יהיה שונה. אולי שווה קצת לטייל, לראות את המקום הזה ולהחליט ככה איפה טוב לנו. ואולי זה חוויה של ערב נעים יחד במרפסת אחרי יום קשה. הרי מותר לשנות את דעתנו, מותר הכל. הכל אפשרי. אנחנו מוכיחים את זה כבר 6 שנים. אחד לשני, ולעולם. אנחנו טובים יחד. כל אחד בדרכו ובהשלמה לשני. בלמעלה ובלמטה, בקושי ובתעופות. אז בוא נעוף קצת. מגיע לנו. כי זה הכי נוח שהיה לי עד כה. מרגיש כמו הסיבוב פלאיה הראשון שלי בחיים (ותודה לנעמה) שהרגשתי כל כך במקום שלי שהתחלתי לבכות. אבל אני כבר לא לבד. אני חלק ממרובע בעל 4 צלעות. וצריך לדאוג לכל הצרכים של כולם. לא בהכרח לפני שאני דואגת לצלע שהיא אני. אבל אני בטוב, אז זה זמן טוב להחזיק יותר חזק.

ילד 2 ישן. ילד1 נסע עם אבא והחבר לים בנים. יש יתרון בטרקטורון, למרות שהוא אצלנו כי הלך האוטו. ואולי בשביל זה זה בא לנו . להראות שיש עוד דרך. לא שאני נתלית בזה. אם לא טוב, זזים. ידענו שזה לא הולך להיות פשוט. אבל הייתי בטוחה שאני זו שאתקפל קודם. שהדרך תהיה לי קשה. אבל לנהוג אותה זה שטויות. אלא אם כן הנזק הזה באמת נגרם בנהיגה שלי. מזל שאני עסוקה בלהטמיע חוסר אשמה בבית.

אני מבינה שהסצנה של לאיים בלחזור הביתה הוא לא התרסה, זה באמת צורך שלא נענה שאם לא, עדיף לחזור. הבית סך הכל לא רע. אמרתי את זה כבר לפני פנמה ואחרי פנמה. אבל אנחנו כבר פה. אז נמצא את הדרך. ואחרי הכלה של כמה ימים כאלה, שאני באפ וטוב לי, והוא רק קומל, זה התפוצץ. הוא לא מקנא או צר עין, רק נכנס לו קצת בילויים שלי לעין. הוא לא מבין איך כבר טוב לי פה. לא מבין איך הזיקית מתאימה את עצמה. בשני המעברים שלנו לא מצאתי את עצמי, ופתאום פה כן. אז אני רוצה להישאר, לא לזוז. ופתאום אני מתפוצצת. רק הוכחה לזה שאין חוקיות. או אולי זה הכדור ששכחתי לקחת. אז אני תוססת, מזיזה דברים ממקום למקום. ואיך יוצאים מזה, איך יורדים מהעץ? רמז - פשוט יורדים. בסוף הצלחתי להתאושש, והצלחנו להתאזן, ואנחנו במצב טוב לשבת יחד, לדבר ולהחליט יחד. כמשפחה. להחלים מהקדחת הטרופית ולשקם את כולנו. הפיתרון של האיש הוא תזוזה, כי זה כמו סיר לפת במחסן, תשאלו אותו על האנלוגיה, אין לי מושג.