באלי זה באינדונזיה

שוב ילד1 לא רוצה ללכת מהבית. רוצה להיות עם מישהו מהמשפחה שלו. לא מוכן ללכת לקייטנה לבד. רוצה לחזור לבית האמיתי שלו. מדבר על זה שכשילד2 יהיה קצת יותר גדול הוא ילך לאותו גן שהוא הלך אליו. אתמול בערב יצאנו אחרי שהוא נרדם. במקרה גם ילד2 נרדם בדיוק ויצא ששילמנו 10$ לשעה למישהי להיות עם שני ילדים ישנים. חזרנו בדיוק כש2 התעורר ונתתי לו בקבוק עם חלב שאוב. זו דרך האכלה כל כך מוזרה פתאום אחרי ההנקה האינטנסיבית. שמחה שמצאתי דרך נוספת. בדייט שלנו סוף סוף היה לנו זמן זוגי להשקיע בנו. דיברנו על ההבדלים בינינו ועל סגנון הורות. סיפרתי על סיטואציה מהילדות שלי - בעוד אני בכיתי שאני לא רוצה להישאר בקייטנה היחידה שאי פעם הלכתי אליה אז לקחו אותי הביתה, האיש גדל עם מטפלת צמודה. מניחה שזה משהו שאפשר להתרגל אליו. אז היום הבאנו מטפלת. וזה ממש מוזר לי. מישהי שכל היום מסדרת אחרי. מנקה. שמה כביסה. בעצם כמו דלאל. רק שאין כמו דלאל. והיא עושה מה שצריך גם עם ילד2. מחליפה, מרדימה. יכולה לשחק איתו. אבל את החלק הזה אני עוד רוצה לעשות. ולהניק, לא זה ממש הגבול... אבל זה באמת מפנה אותי לכל הדברים האחרים שאני רוצה לעשות. ופתאום עולה השאלה, מה אני רוצה לעשות???

אז עשיתי קצת מכל דבר. אין מה לומר, כשהבית נקי יש יותר פנאי לחשוב. במיוחד כשלא אני ניקיתי. ואפשר גם לעשות מלא בלאגן בלי להתבאס, כי מחר אני לא אצטרך לנקות. אז מה בא לי? בא לי להגיש לאהוב שלי כוס רום קרה עם קרח. בא לי לבשל ארוחת ערב. בא לי לעשות הדלקת נרות. בא לי לכתוב. בא לי לערוך את הפרוייקט אסופה 40 שבועות. בא לי למצוא הכנסה. בא לי להיות יצירתית. בא לי זה באינדונזיה. חזרנו מהדלקת נרות. הגשם דופק על גג הסנטף. כנראה בגלל זה קוראים לו סנטף. ללא רעש הטיפות. ולכן זה רק ממסך ולא רועש. ככה אני יכולה להנות מזה. כשגם חם בחוץ והאויר מלטף את הגוף החם מכל היום. והשיער עדיין רטוב בתוך הקליפס כי הלחות פה אמאל'ה. ואני נזכרת כמה נעים לי איתו. אני אוהבת אותו, את האיש שלי. שמצליח לצאת מעצמו קצת ולחשוב פעמיים על הסיטואציה ולמי יהיה יותר טוב איפה. לכולנו. כמשפחה. וזה עוד רגע שאני מבינה שזה המשפחה שלי. וכמה זה כל מה שאני צריכה. אז עכשיו אנחנו נעים כמשפחה. למרות שאחרי יום גשום בו בילינו את כולו בבית, התחושה של יהיה קשה לעזוב פה את הבית הזה שנהיה לי בו סוג של שבט, כמו שאמורים לעשות את זה. הילדים משחקים יחד, המבוגרים יושבים ליד האש ומעבירים מקטרת ריחנית. הטיפול בילד 2 תוך כדי שעובר בין הידיים כמו המקטרת. הילדים שמפעילים אותנו, כל פעם מישהו אחר. והיצירתיות שנובעת ממני באופן תמוה מאוד עם פעילויות שאשכרה מחזיקות אותם יותר מ 10 דקות בשקט. והבלאגן? ג'אמי תסדר מחר.

והשבוע עברנו עוד שלב בצמיחה, והמשימה של ילד1 ליום ההולדת החמישי שלו - להתרגל לגן חדש בשפה לא מוכרת, הולכת ומתגשמת. אני רואה אותו מתבגר לי מול העיניים. פתאום הוא מסכים ללכת הביתה עם מישהו, כן, הוא עצוב ומתכנס, אבל מסכים. וביום הבא הוא כבר מתרגש לזה. התיווך שלי עובד, אני שואלת אותו אם הוא גאה בעצמו ושמח. והוא אפילו רוצה לספר על זה לנאדא (חפשו הסכתוס בספוטיפיי, לא תצטערו). אני תוהה אם נכון להזיז אותו עכשיו, דווקא שהתרגל. חשבתי שממש לא מעוניין ללכת לקייטנה. ואולי הוא כמוני, פשוט רוצה לבלות עם המשפחה שלו. אבל כנראה שהוא פשוט צריך להתרגל. קצת כמו כולנו. וטלטלנו אותו ממש המון. מזל שאנחנו לא ממהרים ומאוד קשובים לעצמנו. וכאמור, מותר לשנות את דעתנו מתי שרוצים. אין לי תשובות. אני יודעת שאני רוצה לתת לזה הזדמנות אמיתית. כבר כתבתי את זה. אז לחזור הביתה ירד מהפרק. נתנו עוד קצת זמן לכל אחד לבדוק אם הוא יכול להתאים את עצמו להזדמנות הכל כך מיוחדת שיש לנו עכשיו - שנינו לא עובדים, ילד1 כבר מתחיל להתרגל למקום הזה ולשפה המוזרה הזו. כבר רץ לבד אל החוף בכמה מסעדות שהפכו למסעדות הבית. כבר יכול לשאול "איך אומרים את זה באספניול". ילד 2 מתרגל לג'אמי, אני מתרגלת לזה שילד2 מתרגל למישהי אחרת. ויש כמה דברים על הפרק שאפשר לעשות מכל מקום, אז למה לא מכאן. יצא לי ארוך, כנראה שיש הרבה מחשבות והרבה זמן לחשוב אותן. אני מקווה שבקרוב יגיע המשלוח שהזמנו מאמזון, אולי עוד אצליח להפוך את זה לפודקאסט. בקרוב בספוטיפיי הקרוב לאוזניכם. מה אומרים? כדאי לי להקליט שיחה עם ילד 1?