התמודדויות
3 גברים לא מרוצים
אחד עייף ועל הציצי כל הזמן
אחד מתגרד ומסרב לטיפול רפואי
ואחד משתגע וצריך להיות בים.
אנחנו משתדלים להבין כל אחד את השגעות של השני. לומדים את התא המשפחתי שלנו שוב מחדש. יש גם המון דברים להתרגל אליהם. אפילו לעניין המטפלת. מתי אני נגמרת והיא מתחילה.
והנה, הבנתי. אנחנו צריכים לגור קרוב יותר לים. למען השפיות של כולנו, לא רק של האיש שלי.
אתמול נסעתי לבד למוסך. עשינו החלפות באחריות ליום אחד. רק ההבדל שפה בבית היתה מטפלת עם ילד 2 וילד1 סרב ללכת לקייטנה ואפילו קם עם חום בשביל להוכיח שהוא לא צריך ללכת. ומצאתי את עצמי מינימום גרינגה מסתובבת במוסכים ומסבירה חימום של האוטו דוחפת לתיקון מהיר. השארתי שם את הרכב ושכרנו טרקטורון. תחושת חופש משכרת. פשוט לנסוע, לא להרגיש את הכביש מתחתינו על כל מהמורותיו, לעצור איפה שרוצים. ים? בטח. כל כך ספונטנית זורמת שאפילו נכנסתי עם מכנסיים למים. ולראות את ילד 1 במרחב הזהב שהוא מרגיש בו כל כך בטוח מעלה לי חיוך על הפנים וודאות שזה מה שאנחנו צריכים.
אז מרכז מאמצים בלהיפגש ולהיות יחד, זה היה כך גם בארץ. כי זה חשוב כמו להיות בנגישות לים. אז נתאמץ.
בכלל אני לא כותבת על איפה אנחנו ואיך זה נראה. רק כך הזמן איך זה מרגיש.
אז היום בעקבות רצון לבדוק האם האוטו מחזיק נסיעה, נסענו סתם למעבורת וחזרה. הנופים מדהימים וכן, אין לי סופרלטיבים אחרים בשביל זה. ירוק עד משתרע על גבעות בשכבות שונות. נקודות לבנות מעטרות את הגבעה כמו נקודה לנקודה רק בין פרות וגם לצידי הכביש. נוסעים 50 קמש בערך מה שמאפשר להבחין בהמון פרטים כמו עץ הדקל בעל העלים הלבנים. מרגישה כאילו ראיתי אותו כבר הרבה פעמים. מזכיר לי את העץ הבודד שנראה כמו אשת לוט של ונאו. אבל אני, לא הסתכלתי לאחור.
מדהים שכל יום נראה פה אחרת. מבחינת מזג האויר והחיות שפוגשים בדרך.
בהתחלה היו נוחתים פה ג'וקים ענקיים ולאט לאט הם התחלפו בחרגולים ואז פרפרים ופתאום הנה שפירית.
ואמנם היה חנוכה, אבל אנחנו כבר התחלנו לספור את עשר המכות של הג'ונגל:
גשם
בוץ
אבנים בטנק דלק
חום
שיניים
מכת עקרבים
מסך שחור
יש עוד מקום לשלוש בלבד, אחרי זה אני לא מסכימה יותר.
ואז יצאנו לשבוע חופשה שהובטחה לילד1 אחרי שהתנהג כל כך בגבורה והתרגל לקייטנה. מותר גם להנות קצת, לא חייבים כל הזמן להיות במאמץ. להנות הא?
יום נסיעה של סיוט.
מעבורת. ילד נעלם.
נסיעה ילד 2 צורח במשך שעה.
עצירה טעימה לפחות.
חאקו. רחוב ראשי מלא תנועה. ילד גורר ארגז כדורים מקבל כדור מתנה. ילד1 קופץ לכביש. מיני התקף לב 3 היום.
מלט דאון, חיבוק.
הרדמה מול השמש ההולכת ונעלמת. הרדמה מול בית כנסת עדי יהווה, פעם שניה. אולי נמיר את דתנו.
ידעתי שזה יהיה קשה אבל לא תיארתי עד כמה. היינו צריכים לתכנן טוב יותר. לא לנסוע רצוף כך כל הרבה. ילד1 איבד את זה לגמרי. וגם אני.
בסוף, נוסעים שקטים, האיש מרגיש שחייב לדבר אחרת ירדם.
"על מה את חושבת?"
"La Vaca Lola LA Vaca Lola tigene la cabeza e tigene la cola"
בריפיט.
המוח שלי גמור. את כל היכולת שלי נתתי.
אין יותר.
הגענו לאוביטה. שני ילדים ישנים.
אני מרגישה בקריסה.
יש המון נושאי שיחה להדרכת הורים של יום רביעי.
אנחנו עושים את הכי טוב שלנו.
לקח יום שלם לנסוע, ועוד יום שלם להתאושש מהנסיעה ואז עוד יום להבין מה אנחנו רוצים לעשות פה, והופס נשארו רק עוד יומיים ואחד מהם הוא יום נסיעה חזרה. ובמקרה היום היחיד שנשאר הוא יום ההולדת של האיש. אז החלטנו לעלות להר, לבלות עם חברים. וקצת ארוחה טובה, וקצת מתנות מחנות המזכרות כי עד שלא נכנסי כסף אנחנו לא מרשים לעצמנו דברים יקרים. ובהר, יש הר. מפלים באמצע הנחל, בריכות לקפוץ מהן, חוות קקאו פותחת לב והמון קסם. לקחנו קצת איתנו בכיס וירדנו חזרה. בדיוק כשהחלטנו לעצור לאכול התחיל גשם זלעפות. ונראה לי הבנתי את משמעות המילה זלעפות. זה זועף. במקרה היתה בריכה במסעדה והחגיגת מים בכל מקום מלמעלה ומלמטה עשתה לילד1 בדיוק את מה שהיתה צריכה לעשות.
הנסיעה חזרה עברה יותר בנעימים, אפשר לומר שלמדנו מזה ותכננו את העצירות וגם את האוכל וכולם היו הרבה יותר רגועים.
יום אחרי החזרה הוזמנו למפגש יומולדת של מתוקה מכאן שבמקרה יש לנו גם חברה משותפת (הי דידי!!) וההרגשה היתה כל כך נכונה וטובה. כאילו אנחנו חלק, כבר שייכים לפה. אולי מצאנו אנשים שהם האנשים שלנו ואולי אנחנו עם עצמנו גם יותר בנוח. מה שזה לא יהיה, נפתח לי על קוסטה ריקה סופית. הצבעים, האויר, וגם החברים.
לא הספקנו לנוח על זרי הדפנה של השלב הזה שהרגשנו שעברנו וילד1 חוזר למסגרת. אני בחיל ורעדה מכינה לו סנביצ'ים בבוקר מקווה למינימום התנגדויות. מזכירה לעצמי שלא משנה מה, הוא צריך אותי יציבה. לא לתת לכל ריס להרעיד אותי. והילד הזה הגדול שלי, הגיבור, האמיץ, נכנס לכיתת הכוכבים החדשה שלו בראש מורם ומסתכל למשימה שלו בעיניים. הוא עוד ידבר ספרדית יותר טוב ממני.
ואם חשבתי לרגע שאוכל לנוח ולהרגע כשבחזית הזו בסדר, אז הבנו שאנחנו צריכים להתחיל להכניס כסף בהקדם. כי עם כל העניין של מדינת עולם שלישי והכל, אנחנו מזיעים פה כסף.
מדהים כמה פעמים אני אעמוד מול הניסיון הזה למצוא עבודה ואשתתק. כמה זה מרתיע לנסות לכתוב על עצמי וכמה קשוח זה לנסות להבין במה אני טובה ומה אני רוצה לעשות.
אבל הפוסט הזה כבר יצא קצת ארוך אז אשאיר את הנושא הזה לפוסט הבא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה