מחפשת

אז איפה הייתי? אה כן, אני מחפשת עבודה. איזה תהליך מתיש זה. ומה ביקשתי? סך הכל אני רוצה שניה של נחת. בעצם לא שניה, רוצה למצוא את השקט, להתמקם, להגשים חלומות. לנשום, להבין איפה אני ובאיזה מרווח זמן הגעתי. להנות מהרגע שמתאפשר לי להיכנס למים, מזה שילד2 נרדם וילד1 עם האיש במים אשכרה תופס גלים. להסתכל על מישהי אחרת עם תינוק שמח וצוחק ולהיות מתוסכלת ששלי בוכה. ושניה אחרי להבין שהיא מסתכלת על שלי ישן ומתוסכלת מזה ששלה בוכה. הכל מסתובב, הכל יחסי. הרגע הזה שהשמש מאחורי שמיכת עננים דקיקה, פיקה אולי, כי חם בחוץ ממש. צובעת את השמים בכתום עמוק. כלב נובח מפר את השלווה ואני רק מקווה שלא יעיר את ילד2 . שישאר לי עוד רגע, עוד קצת זמן איכות עם עצמי. זמן לגלות את עצמי. לחשוב את המחשבות שלי עם המילים על המסך ולא רצות במוח בלופים סביב עצמם.

עקיצות עקיצות ביני ובין האיש. תמיד זה כך אחרי שיחות אינטנסיביות. אולי אצליח כבר לא לתת לזה להרעיד אותי. יודעת שהוא מתכוון לטוב. אבל מה עכשיו, איך עוברים עוד שלב. בנתיים ילד1 התחיל שנה חדשה בגן, כלומר עברנו עוד מכשול. הלוואי שכשיתפרסמו שורות אלו אוכל להגיד שהאיש עובד. ילד2 עם מטפלת רוב הזמן. נשאר אותי. אני יודעת מה אני רוצה לעשות ויודעת מה אומרים שאני צריכה לעשות. איך אוכל למשוך עוד קצת זמן של דבר. זמן לגלות לעצמי את עצמי מחדש. זמן להגשים לא בתוך הכל יחד. כששנינו מרגישים שמחזיקים הכל לבד סימן שמשהו לא עובד. סימן שיש יותר מידי להחזיק. שלכל אחד יש עליו קצת יותר ממה שהוא יכול לאחוז בו. ואולי זוהי משמעות הצמיחה. ובמקום להתמקד במה יש להתלונן ולנסות לשנות, להתמקד באיך אנחנו מסוגלים עכשיו לקצת יותר. ואני יודעת שאנחנו מסוגלים. הרי הגענו עד הלום. ואז אחרי ערב שגרתי עם ארוחת ערב שגרתית (פסטה וקציצות טונה בתנור) אני קוראת על עסקה שתכף יוצאת לדרך וכל גופי צמרמורת. מקווה שזה יעבוד שזה יעבור. לא ששום דבר יעבור אבל לפחות אדע שיש משהו אחד שאפשר להתנחם בו. שאני פה רחוק מתרחקת ממשהו שאני לא יכולה לשאת. מצאתי את עצמי ללא מילים, נוסעת לבד באוטו ולא יכולה להקליד אז מקליטה. ופתאום המוח ריק. ואני לא מצליחה לעבד את כל המחשבות האלה בלי לכתוב. מנסה לתפוס קצה חוט של מחשבות. החיים פה ממש מוזרים, אולי זה בעצם הירח המלא. פתאום זה אמיתי, פתאום יש אתגר נוסף, העבודה. זה לא קל לי, לא שעד עכשיו היה קל. אבל זה אתגר שמרגיז אותי להתמודד איתו. כי קיוויתי שפה אני אצליח להגשים את החלומות, את כל הרעיונות. ואולי זה עוד דבר שצריך להגיע בקצב שלו. שכרגע אולי אני צריכה לייצר לעצמי בסיס טוב להגשים מעליו את החלומות. כשרעבים זה לא הזמן לאפות עוגה. ואני עוד אעשה את זה, אני אגשים את הכל. רק צריך קצת זמן לתת לכל שאר הדברים להסתדר. וגם לעשות, לא לוותר, לא להיות ליד.

מצאתי משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו. התנאים קשים, אבל אפשר לשפר אותם, אפשר לבחור במה להשקיע. יש פה הזדמנויות, יש אתגר שמאפשר צמיחה ויש הזדמנויות. גם הדברים שאני דוחה ונמנעת מהם, הם בסך הכל דברים שמפחידים אותי. מפחיד אותי לא למצוא, מפחיד אותי למצוא. מפחיד אותי להישאב ולא להצליח לעשות גם וגם. אבל אני מסוגלת למצוא בתנאים שלי, משהו שיענה על כל הצרכים, משהו בשכר ובשעות וברמת העניין. מותר לי לשאוף ולהציב סטנדרטים. וזה טוב שיש לי איש שמאמין בי, ורואה מעבר למה שאני רואה לפעמים, ומאיץ בי ומזיז אותי ולא נותן לי לוותר לעצמי או לנו, למשפחה שלנו. הנה, הוא אפילו הצליח להוציא אותי מהבית בשעה 8 בערב, להשאיר שני ילדים ישנים עם מטפלת וחלב שאוב ולצאת לבלות קצת. כמעט התווכחתי איתו. בסוף נשמתי עמוק וזרמתי. באה מטפלת. הרדמתי שני ילדים. גמורה נסעתי לשם. עצרתי את עצמי מלהיות שיפוטית וביקורתית. ובסוף ממש הצלחתי להנות. חזרתי מוקדם יחסית, לשני ילדים ערים, אחד ממש כעוס. אבל וואלה, היה שווה. לפעמים מצליח לו החמוד הזה. והיה כיף. איך אני יודעת? כי ראיתי מלא אנשים מוציאים את הטלפונים שלהם ומצלמים. וגם אני הוצאתי, גם אני צילמתי. כי היה שם רגע, שביב שניה ששווה לנסות לזכור.