הכוכבים מסתדרים

החודש היתה תופעה שמימית מיוחדת ביותר, פעם ראשונה שהבנתי את המשפט "כל הכוכבים הסתדרו". בעצם כל הכוכבים השכנים שלנו במערכת השמש היו מסודרים בשורה ארוכה ויפיפיה. לא, לא הצלחתי לראות את זה, בד"כ בשקיעה אני עסוקה בלקפל את הילדים הביתה, ארוחת ערב, מקלחת ולישון. ואם זה לא קורה, הכוכבים ממש לא מסודרים... אז כן, גם אצלי היה רגע של כוכבים מסודרים בשורה, ילד2 ישן, ילד1 גלש עם אבא והתעייפו אז יצאו מהמים, היה גלשן ארוך וגדול כדי שיהיה להם נוח וכל מה שנשאר, זה שאני אכנס איתו למים. ומה אתם יודעים? גלשתי! ולא באינטרנט. הא הא, אני הופכת לאבא שלי :) גלשתי אמיתי, תפסתי שלושה גלים! אחד מהם אפילו בעמידה על הגלשן! כמובן שלא זכיתי שהרגע הזה גם יצולם, אבל נו, אני אומרת שנים "אם אין אני לי וזה". משם התחיל בכלל כל פרוייקט הדיוקן העצמי.

אז כן, נהיינו משפחה של גולשים, כי מה אכפת לי להתהדר בתחביב הזה גם כן. מותר לי שיהיה לי גם תחביב, ואם במקרה הוא תחביב שחביב על האיש גם, אז למה לא. ובכלל, פתאום אני מצליחה לראות את החיובי, את המואר. מזכירה לעצמי שאני הולכת מאירה בעולם וממש משתדלת לא לתת לאף אחד ולא לעצמי גם לכסות את הנורות שלי. (ותודה לרוני ששלחה אותי לשמוע את אמא שלה, מגדה כתר מלי בביקור פה) אני נהנית מהדברים הקטנים - בידון מים חדש שהואקום מוציא מים במהירות. ילד1 שעולה על הסעה בבוקר לבד וחוזר בצהרים. ילד חדש שהצטרף וגורם לילד שלי לא להיות הכי חדש. ועוד שהוא עוזר לו.... ובכלל, אני שמחה על האפשרות לבחור, לדעת עם איזה אנשים אני רוצה לבלות. למצוא בין השאר גם אנשים שחולקים איתנו את אותן דאגות, את אותם גילאי ילדים, את אותו הבית.

עברנו בית. יכולה לכתוב שיש ציפיות. שמעכשיו דברים יהיו קצת אחרת. ויש חשש שלא. ושמעכשיו נתחיל להנות ממש אבל עד עכשיו גם היה מדהים. עולה יורד מלא חוויות. מלא עוצמה ורגש. וכמה זה היה לי חסר. אדרנלין ולא בגלל שרצים למקלט. לקח חודשיים להשיל את הארץ, להתרגל לפורה וידה. להרגיש שייכים. ועכשיו זזים. כי היינו חייבים להתקרב לים וזה מעלה שאלות כמו לאן נזוז אחרי זה. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להישאר. אם נזוז האם נצליח להתאקלם כמו פה. ואולי נצליח לא לזוז. נצליח לייצר הכנסה ולקיים שגרה יציבה וכיפית. זה מה שאיחלנו לנו בערב הראשון שלנו בבית החדש. אחרי שהשארנו מאחור את מה שלא משרת אותנו ועשינו טקס שריפה. איך אני אוהבת טקסים, זה חגיגי, מיוחד, גורם לכל חוויה למשמעות חשופה יותר. ואיך אני שרופה על האיש שלי שחשוב לו לייצר את זה וזה יוצא עוד יותר טוב. איך שדמיינתי. ועכשיו הילדים ישנים (אני מקווה לפחות) בבית החדש, אני שרועה על הנדנדה במרפסת. ונעים. וטוב. ובמקביל רע. כלומר לא רע, אבל מלחיץ ומחשבות ומה יהיה ואיזה עבודה וכמה כסף ואיזה בית בהמשך. ואולי בכלל ארץ אחרת. ואולי בכלל נחזור. אז איך אני לא נלחצת. ותודה לציפרלקס שהביא אותנו עד הלום. ומעבר לנגישות לים שלפחות פותרת את הלחץ מלהישאר בבית ומלהוציא כסף בכל יציאה מהבית עדיין יש לחצים אחרים. והמסע הזה לא מבטל דברים שקורים בחיים כמו הצורך למצוא הכנסה או מחלות חורף שפה הן מחלות לחות כי אין באמת חורף. יש חום ויובש שמצריך מזגן שלא מסנן חיידקים ורק משחזר אויר שגם ככה מלא בג'יפה שנושמים כל הזמן. ככה יצא שיש לי 3 ילדים חולים. כל אחד במה אחרת ודורש טיפול אחר. כי כן, כבר הלכנו לרופא כי אי אפשר כבר לסבול את הנזלת והשעלת והכי גרוע חוסר השינה. וכשהמזכירה שאלה איך אני ומה יש לי כל מה שיצא לי להגיד זה "אני אמא, אין לי פריווילגיה להיות חולה" מעניין כמה זמן זה יחזיק.