רגע חמוץ מתוק

יש פה בליל של מחשבות מהחודש האחרון. חודש שלא התעסקתי בו כל כך בבלוג אלא בחיים שמבחוץ. ובכל זאת, היו כמה דברים שהייתי חייבת לשים על דף או על מסך. אז הנה.
18.2.25 היה רגע כזה מתוק. הוא מתרפק עלי אחרי הנקה רצינית. נינוח. שקט. ואני מתמוגגת מהעור הנעים והרך שלו. מסתכלת עליו בריכוז רב. ואז, הוא נע קלות, דופק גרעפס של החייים.
19.2.25 כמה מזל יש לי. על מה שיש לי. כמה מזל והוקרת תודה. כמה מזל, כמה הוקרת תודה ועצב. עצב גדול על מי שכבר אין לו. על מי שהקריב בלית ברירה ובלי ששאלו אותו את היקר לו מכל. היקר לו שהפך להיות יקר לכולנו. התמונה של שני ראשים ג'ינג'ים שמציצים מתחת שמיכה. שבשרירותיות נלקחו למקומות חשוכים שרק אם אדע בדיוק מה קרה כל שניה ושניה מהרגעים האחרונים שלהם, אולי אז אפסיק לדמיין את הנורא מכל. איך אני יכולה להמשיך להניק יצור כל כך טהור כשאני יודעת שקיים רוע כזה בעולם. ואני בכלל לא נכנסת לפוליטיקה, ונכון לא נכון, ומי אשם ומי עוד סובל. איך חיים בעולם שבו התרחשה זוועה כזו במרחק נסיעה מהבית שלי. הייתי חייבת לעלות על מטוס, רחוק רחוק משם. הכי רחוק שאוכל, הכי קיצוני שיש. כדי שאוכל להמשיך לחיות את חיי ולא בתוך אדישות איומה. כדי לאפשר לעצמי להרגיש שוב בלי לפחד שאקרוס. כדי שאוכל לחבק את הראשים הקטנים שלי ולהבטיח שאעשה הכל בשבילם. שירי. ענבר. עינב. אמהות שאני מעריצה. סליחה.
23.2.25 בוקר. אנשים נוסעים חמורי סבר. אמנם כבר לא מוקדם מידי אבל עדיין. ועיקום קטן של הפה כלפי מעלה פשוט מדבק. ופה, קל יותר לחייך

24.2.25 אני מאוד רוצה שנצליח ואולי נשתקע. אבל גם בא לי לחזור. בא לי שלא יהיה קשה ומלא אתגרים כל הזמן אבל אולי זה בקשה לא הגיונית בעולם המבוגריםץ
26.2.25 בא לי פשוט. פשוט כמו ללכת ברגל לים. כמו מים צלולים שכל עלה עושה צל על הקרקעית. כמו התובנה שהאדוות שאני מייצרת מגיעות לפני למקום אליו אני רוצה להגיע. כמו לצוף על גבי הזרמים של הגאות הנכנסת ולהבין למה מציירים בריכה כמו שמציירים אותה, כדי לדמות מי ים צלולים. פשוט כשדברים מסתדרים ומתאימים. פשוט לזמן ולדעת מה אני מזמנת. ַפשוט לאזור אומץ ולהגיד מה אני רוצה כדי לקבל את זה. פשוט להתאכזב גם אם לא מקבלת. רוצה פשוט. מסע. אני לא מסונכרנת עם הארץ, אני לא צורכת חדשות באותן שעות ולא באותו קצב. דווקא כשמרגיש לי פתאום נקי וצלול, יש אוירה עכורה בארץ. ואז אני פותחת רשתות וזה מעכיר לי את הלב. אני בהחלט מזדהה, אבל מזה גם ברחתי. או יותר נכון, בחרתי להתרחק. אין לי מסוגלות להכיל את זה כרגע. היום אני מבינה את זה יותר. אז כרגע, כאן, על ערסל מול גאות עולה, אני מרשה לעצמי להגיד שטוב לי ושאני ממש רוצה להישאר בטוב הזה. עם הילדים שגדלים בבעיות אחרות. עם ריחוק ששובר לי את הלב לעיתים. עם פומו על דברים שלא יכולה לשחזר. ובעיקר עם המון אהבה.
28.2.25 יום האם שהפך ליום המשפחה. ודווקא היום לקחתי לי רגע לעצמי.

8.3.25 עוד רגע אני מתיישבת ממש עוד שניה, רק צריכה רגע לעשות רשימה, לעשות שניה את הכלים להכין קפה קר רגע נגמר הקרח להתחיל רשימת קניות חדשה בדיוק גם נגמרה הסבלנות לפני יומיים אולי כדאי לרכוש על הדרך הקטן התעורר אז להניק ואז כשנרדם שוב בדיוק הגדול רוצה כוס מים אז אמזוג גם לי אה נכון אין קרח להוסיף לרשימה טיפה חוש הומר וקורטוב חרמנות, גם זה לקראת הסוף אני רק אכסה את הקטן רק אחפש את המחברת כי האיש בדיוק רוצה לעשות תכנית רק לפתוח יומן לראות תאריכים רק לחשוב על הגן ומה אם יפסיד ימים חוזרת לקטן הוא לא בטוב אולי צריכה תור לרופא יאשר לי מה שאני חושבת ויעביר לי קצת ביטחון אימהי וחיזוק לאינטואיצה שלא אצטרך לקנות רק לא לשכוח קרח הקרח בקפה הקר כבר נמס אין לי מספיק לעוד קפה בסוף גם בג'ונגל שותים את הקפה בטמפרטורת החדר אני שותה יותר ידי קפה במילא צריכה להקפיד על מים וגם על האומץ לא לשכוח שזה אומר להתגבר על הפחד ולא להתעלם ממנו קרח!
11.3.25 אני רוצה את מה שאני רוצה לתת לגוף הרך עבר מלא זמן ואני כותבת בשברי מקטעים. אולי כי אני מרגישה קצת שבורה. אני רוצה להיות אמא נוכחת ורוצה גם קריירה. רוצה להגשים חלומות ורוצה רגליים על הקרקע. ילד שני כאילו שכחתי את כל הטלטלות הנפשיות שהעביר אותי הראשון. בכל זאת עברו 5 שנים, אבל לפני לא הייתי מסוגלת, זה היה קשה מידי מצד אחד לא רוצה לפספס אף רגע. מצד שני מתה לברוח הרגעים הענוגים האלו שניות לפני שנרדם. להתהפנט מהתנועות האחרונות של רבע מודעות לפני שכל השרירים נרפים והוא נופל לשינה עמוקה ככל שתהיה.
26.3.25 בסוף עבר הרבה זמן, אבל המהות נשארת.