שגרה זה רע?

נכנסתי לעולם מקביל של סדין לבן אוויר נעים. האור נעים והעור שלו נעים. והריח שמזכיר את הערב שאחרי הים כשהגוף לוהט והרוחה נעימה מצננת אותו. ואני רואה מולי את הדבר הכי יפה בעולם. הילד שלי. שאני אוהבת אותו כמה שהוא יפה. אני מרגישה את האהבה הזו זורמת לי בכל הגוף. מציפה אותי ואני מבינה מה זה אומר שהכל מאהבה. גם כשהוא מציק לי וקופץ עלי זה מאהבה. גם כשמתפלק לו איזה אחת זה מאהבה. וזה קשה כי איפה עובר הגבול. וצריך להיות מאוד ברור עם זה. אבל אם נחזור לכאן ועכשיו, כמה נעים לי , כמה נעים לחיות, כמה נעים.

האצבעות שלו כל כך קטנות, ואני נזכרת כמה קטנות יותר הן היו. היום אני חושבת שאולי לפי איך שכף היד גדלה אני יכולה לדמיין כמה מאסיבית היא תהיה, בגלל ילד1 שהאצבעות שלו כבר משתלבות בשלי כמעט בלי בעיה. אני משרטטת את קווי המתאר שלהן בזמן שהוא מושיט יד אל הפרצוף שלי ובתנועה אינסטנקטיבית כמעט תופס לי את הסנטר. כמו מפלרטט איתי, שניה לפני שעומד לתת לי נשיקה. זה מוזר שאני מצליחה לדמיין איזה סוג של בן זוג הוא יהיה?
ובמקביל, אני מתגעגעת לכל מה שאין לי פה. קשה לי מאוד. התלבטויות בלתי פוסקות. ואין נכון לא נכון. יש רגש. ויש שכל. ויש איזה תחושת בטן לא ברורה. לחזור, להישאר, לנסוע לביקור, לעבור לאירופה. אני מרגישה שלא משנה מה אעשה, אם ממסגרת את זה ככישלון או כהצלחה זה תלוי רק בי. וזה כאילו אמור להקל עלי אבל זה רק שם עלי מלא אחריות.

אז החלטנו להישאר. כלומר לחזור עוד חודש. כלומר לדחות בחצי שנה ולחזור באוקטובר. ואז ככה דחינו את ההחלטה בעוד ארבעה חודשים שאמורים להקל עלינו להחליט, כי מצד אחד מתגעגעים יותר ומצד שני כבר נוח פה הרבה יותר.
חצי שנה במסע הזה.
4 בתים.
3 נסיעות של חופש מהחופש.
אחד חיידק בטן.
וסוף סוף התאזנו וחשבנו שאולי כלכלית יותר כדאי אירופה והרי לא הגענו לשם כי בלי דרכון אירופאי, אפשר גג להיות 3 חודשים. לא, יודעים מה , זה מתיש אותי בכלל לנסות לכתוב את כל הדרך שבה הגענו להחלטה הזו. אבל כרגע, אנחנו לא חוזרים בקרוב. חשבתי שזה יהיה יולי, אבל פשוט עוד לא הספיק לנו. כאילו חצי שנה שלמה לקח לנו להתאזן ולהבין מי נגד מי. גם למה הביטוי הזה כל כך תפס. אני לא נגד אף אחד. אני רק בעד עצמי. קצת כמו שלימדו אותנו בהדרכת הורים שיצאנו ממנה מחוזקים אחרי שנה שלמה. ליוותה אותנו בכל כך הרבה דברים ובדיוק הרגשנו שמיצינו ובאמת האנרגיה בבית מדהימה עכשיו. אפילו יש רגעים של מנוחה. גם אם אני לא לבד בבית. גם כשיותר עמוס לי עכשיו כשאני עובדת.

אני מוצאת את עצמי, רסיסים של מלח ניתזים לי על הפנים כשהרגליים למעלה על הערסל. זמן שקט של צהרים נעימים שיכולים לקרות רק ברייני סיזן העונה הגשומה. כי אחרת חם מידי. וזה לא שעכשיו לא חם. חם. אבל הלחות נשברת מהגשם. אז זהו, בסך הכל נעים, מתרגלים לשגרה פה, אחד לשני, לשלישי, לרביעי, כל אחד עם השיגועים שלו. האיש ואני עובדים, ילד1 בגן, ילד2 עם מטפלת. חיים. בטרופי, אבל חיים. אם רציתם לבוא לבקר, עכשיו זה הזמן.