תחושות מעוד חודש בקוסטה ריקה

אני כל כך ברת מזל. היכולת להרגיש את כל התחושות האלו שבני אנוש מרגישים. תחושות מורכבות. לא רק כעס, פחד, שמחה, עצב. יש תחושות מעורבות, תחושות בטן... שלל שרב של תחושות רגשות ומחשבות שעושות סלט בבטן ובראש. ובלב, גם בלב. למשל, התחושה הזו שיש לי שמתחילה בלב ומחממת את הבטן ובמקביל הראש רץ לכל מיני מקומות, הרגע הזה שהתינוק נרדם על הציצי אבל ממשיך למצוץ אותה כאילו השינה שלו תלויה בה. והיא אכן תלויה בה. אם מנתקים אותו הוא מתעורר. הלב שולח אותות בתדר של אהבה שמפעיל את החום בבטן ואת החרדות בראש. מה עוד יש לי לעשות. אם אני אנתק הוא מתעורר. אבל אין לי חשק להישאר פה. אבל אני עייפה. ומה אם אני עושה לו נזק. ואני מקווה שיהיה בריא ומאושר. התחושה הזו, של דאגה ליצור הקטן הזה שתלוי בי ואיך אני חייבת להיות שם כל הזמן בשבילו. והרגעים שאני בוחרת לברוח מהשגרה הזו יוצאת להפעיל את הגוף וגם שם ברגע של דממה אני תוהה אם זה שאני לא זמינה אומר שבדיוק ודווקא ברגע הזה יקרה משהו ואני לא הייתי שם.

ואיזה מזל והקלה שהוא מסתדר לבד, ואיך אני יודעת שזה מגיע, כנראה שעם השני באמת קל יותר. ואולי זה רק כי הראשון מתנהג כמו שני. והראשון הזה עושה לי בית ספר. כזה שבטח עבורו יהיה קשה להתמיד בו. כמה הוא יכול לשבת וללמוד. לא יודעת, נראה, אני עוזרת לו כמה שאני יכולה, ואיך שאני חושבת לנכון. והרגע הזה שאני בוכה מסטרס ותסכול, שהכל מסביב מתוח, והוא הולך ומכין סנביצ'ים כדי שנרגע. זה תחושה כזו של גאווה בכלל, איך היא התגנבה לפה.

תחושות של געגוע לרגעים שלא יחזרו. הגדול לעולם לא יחזור להיות תינוק. התינוק רק גדל בכל שניה. אז אני מודה על היכולת הזו להרגיש. גם אם יכולתי לזהות אותה בבית, אני מזהה אותה פה, בקוסטה ריקה על החוף, עם משפחה עם JBL, חוסר מודעות וטעם מוזיקלי מוטל בספק. לפעמים גם במקום הכי חופשי אפשר להרגיש חנוקה. כשמתיישבת ממש לידי משפחה עם 7 ילדים וכל הטוב הזה שהרגשתי עד לפני רגע, משתנה לקוצרוח, חוסר סבלנות ורצון עז לתזוזה. ואין לי כוח לזוז, אני עייפה. אז אני מנסה לאסוף לחיקי ילד2 ולנסות לאתר את ילד1. ואני ממהרת להגיע למקום אחר שגם בו אני לא נינוחה אבל לפחות הוא הבית. וכל רכב או אופנוע שעובר בכביש מכניס אותי לעוד מתח. והלילה הברקים והרעמים חזקים מתמיד. אפילו היה בום אחד שהקים אותי מהספה.

נזכרת בריצות למקלט, ובחרדה הקיומית א-ש-כ-ר-ה, ומבינה שהלחצים שלי עכשיו הם לא ברמה הזו. ועלי לשחרר, להתפרק כדי להשיל מעלי גורמי מתח שמעוררים בי את הזיכרון של מתי שפחדתי על חיי. מזכירים גם שהבחירה שלי להיות פה נבעה מרצון אינהרנטי לאיך לגדל את הילדים שלי. לא רק איך הם יגדלו, אלא גם כמה קל יהיה לי לגדל אותם. ופה יחסית קל לגדל אותם. ואולי זה גם מקום עבורי לגדול קצת יותר בקלות.