העונה הגשומה

בדקתי, הפוסט הראשון שעלה בהקשר לחלק הזה של המסע (קוסטה ריקה) עלה לפני שנה פחות שבוע. בעוד שבועיים וחצי אנחנו סוגרים שנה פחות שבועיים ועולים על מטוס שיקח אותנו ארצה. אתם יכולים לשאול למה, או כמה או מליון שאלות, לא על הכל יש לי תשובות. בנתיים, הנה מחשבות מהעונה הגשומה. וכן, יורד הרבה גשם בעונה הזו. הגג פה כזה ששומעים כל טיפה של גשם. וגם את החיות של הלילה. פגשנו פה הרבה. גם ביום. איגואנה
נחש
קוף
סרטן
גירית
פרפר
שפירית
סנאי
בלוג'יי
ועוד ...

השגרה פה נהייתה שגרה ממש מהר. וה בעצם מה שבאנו לבדוק. איך זה מרגיש. ומרגיש טוב. סך הכל. כשטוב. וכשקצת לא טוב, זה כמו לדפוק את האצבע הקטנה של הרגל במשהו ואי אפשר להתרכז בשום דבר אחר. איצבור פעם המצאתי לזה מילה. אנחנו ישנים במיטה אחת גדולה כמו שחלמתי. יש לנו משרד במרחק הליכה מהחדר. מטפלת לקטן, מסגרת לגדול. האוכל פה מושלם. ואני מתגעגעת. וכבר אוקטובר. שזה החודש האחרון במסע הזה, בגלגול הנוכחי שלו. ואני לא בטוחה למה אני מתגעגעת. אולי בכלל לעצמי. שלא היה לי אותי כבר תקופה ארוכה מאוד. ואולי בסנטה הצלחתי למצוא שביב של העצמי שלי שוב. להראות את הצבעים האמיתיים שלי בלי להזדקק לצעוק אותם. פשוט להיות. להוביל בשקט. עם העיניים. וכשאין שקט קשה להוביל. ואז אני מובלת וזה מורגש.

וגשם. מלא גשם. יורד כאילו אין לו ברירה. הוא נמשך לאדמה. כבד להם מידי לעננים. הם קוראים לעזרה. ברקים ורעמים. וחם. בכלל חם. ואפשר ללכת לטייל ולהיכנס לבריכה. ולצחוק סתם כך בבית. אפשר. החוויה היא מה שנעשה ממנה. קוטפת רגעי גלימר לזכור לי לנצח. להזכיר לו כשיגדל. להם. ולי. ולזכור אותם כך כבר מעכשיו. עם כל הקשיים והחרדות שעולות. הן יעלו בכל מקום. צריכה ללמוד לאלף אותן. הן באות לסמן לי משהו. ואני מקשיבה. מנסה לטפל. לפתור. ויש מלא רעש. וכולם רוצים ממני משהו. ופשוט לפעמים אין לי כוחות. יש לי מלא כוחות. יש בי מלא כוחות. ואני יכולה. אני עושה. אני חיה.

תגובות

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות