מסע בתוך מסע ומה זה בית

כולנו חולים. ממש אמיתי עם אנטיביוטיקה וזה. האנטיביוטיקה שלי של פרות ולקחתי כדור אחד ונפלתי לישון. גם ככה עם ההנקה אני מרגישה פרה, אז ככה על הדרך. האיש גם חולה ואנחנו אחרי לילה כמעט לבן שילד 1 לא ממש ישן. אני מותשת, מרגישה תחושת מיצוי עמוקה ומוכנה למרק עוף של אמא שלי עם הר של שקדי מרק. ביני לבין הגשמת החלום הזה מפרידים 10 ימים. בהם יש לי יומולדת, מסיבת יומולדת, נסיעה לסן חוזה, לילה במלון בסן חוזה, החזרת רכב בשדה תעופה, טיסה לניו יורק, לילה במלון בניו יורק, טיסה לארץ. לדמיין את זה עכשיו קשה לי, אז אפילו לא יכולה לחשוב איך זה יהיה באמת.

הגשם לא מפסיק החולי לא מפסיק ילד2 מתחיל לתת סימני מחלה. האיש נוחר כיף חיים

גשם ועוד גשם ועוד גשם. יש קסם בעונה הזו אבל זה בהחלט מדכא. כן, גם זה שאני חולה, כן, גם זה שיש לי יומולדת. מצד אחד מחכה לחגוג ולהרים עם כל מה שבניתי פה בשנה האחרונה. מצד שני מרגישה את סוף השנה הזו וכל כך כל כך מתגעגעת. בעיקר לאמא. ילד1 מהבוקר לא מפסיק לתת לי חיבוקים של יומולדת וזה כל כך חמוד, אבל החולי שלי עושה אותי כל כך חסרת סבלנות. אני רק רוצה לישון ושיניחו לי לנפשי.
ילד2 שוב קופץ גדילה ועכשיו ישן רק פעם אחת ביום. כל השינויים האלו מטריפים ומכריחים אותי להסתכל לשינוי בעיניים ולדעת שזה רק עוד משהו שמשתנה עכשיו. ושבקרוב הכל שוב ישתנה. ואז שוב.

חשבתי שדווקא זה שחם כשיורד גשם יגרום לי פחות לשנוא את זה, אבל זה היה רק כי זה היה חדש. זה עדיין לא נעים. בעצם כל דבר שבא בקיצון הוא לא נעים.

עד עכשיו כמעט לא היה בי געגוע ועכשיו, שבוע לפני החזרה, הכל רק געגוע. לשם. לכאן חזרה. לתקופה אחרת. שבה לא אני הייתי צריכה להחליט כל הזמן. לזמן תמים יותר.

הגענו. אכלתי מרק עם שקדים. עשיתי שנצ. הנכדים התחברו לסבתא מחדש. יש משהו במשפחה שהוא פשוט ולא מתאמץ. אני הולכת ומנסה לנצח את הג'ט לג. מרדימה במושב פה רואים ירח וכוכבים. התגעגעתי.

ובשבי ציון. שזה באמת הבית. פרפרים וים כאילו אנחנו עוד בחו"ל. וזה החול הכי קרוב לארץ אבל זה לא ממש הארץ